האם שילוב בין אדם למערכת AI יכול להניב תוצאות טובות יותר מכל אחד מהם בנפרד? זו הטענה המרכזית של 'משלימות אדם-AI', רעיון שהפך פופולרי בספרות על אינטראקציות אדם-מכונה. אולם, הרעיון סובל מחולשות תיאורטיות: חוסר בעיגון מדויק, הגדרה רק כמדד לאחור של דיוק חיזוי יחסי, התעלמות ממדדים אחרים באינטראקציות והתעלמות מפרופיל עלות-תועלת. מאמר חדש ב-arXiv מציג גישה חדשה שמתמודדת עם אתגרים אלה.
לפי המאמר, משלימות אדם-AI מתפקדת כעדות היסטורית לכך שאינטראקציה ספציפית בין אדם ל-AI יוצרת תהליך אפיסטמי אמין למשימה חיזויית מסוימת. הגישה מבוססת על reliabilism חישובי (computational reliabilism), ומשלבת את המשלימות עם מדדי אמינות אחרים שמעריכים התאמה לסטנדרטים אפיסטמיים ולפרקטיקות סוציו-טכנולוגיות. כך, היא תורמת לדרגת האמינות הכוללת של צוותי אדם-AI ביצירת חיזויים.
המאמר מדגיש כי משלימות אדם-AI אינה רק מדד יחסי לדיוק חיזוי, אלא כלי להערכת אמינות התהליך. זה חשוב במיוחד בעולם שבו תהליכי קבלת החלטות מבוססי AI משפיעים על חיי היומיום – מחולים ומנהלים ועד רגולטורים. הגישה מציעה דרך מעשית לכיול החלטות בהתאם לאמינות התהליכים האלה.
בהקשר עסקי ישראלי, שם חברות טק מובילות משלבות AI בתהליכי קבלת החלטאות, משלימות אדם-AI יכולה לסייע בהערכת סיכונים. לעומת אלטרנטיבות כמו 'אמון ב-AI' שנוי במחלוקת, הגישה הזו מציעה בסיס תיאורטי מוצק יותר. היא מאפשרת למנהלים לבחון לא רק דיוק, אלא גם התאמה אתית ופרקטית.
לסיכום, משלימות אדם-AI זוכה לעתיד חדש דרך עדשת האפיסטמולוגיה. מנהלי עסקים בישראל צריכים לשקול כיצד לשלב מדדי אמינות כאלה כדי לשפר תהליכי AI. מה דעתכם – האם זה ישנה את הדרך שבה אתם משתמשים בכלים כאלה?